בלי לומר מילה

כשרק הגעתי קיבלת את פניי באור קורן, שמך הלך מלפנייך. נתת לי את הכח להבין כמה כח יש במילים. הוכחת לי כמה הן היו חשובות לך. עד אז, כנראה שעדיין לא הבנתי זאת.

בהתחלה חשבתי שלאף אחד לא אכפת. לאף אחד חוץ ממך, ואת רק המשכת להגיד לי כמה שזה מרגיע אותך. בשלב זה עוד לא ממש הבנתי עד כמה. אז המשכתי לכתוב למרות הכל. חשבתי שאף אחד לא רואה שאף אחד לא מקשיב.

ואז הגיע אותו יום כשאמרתי לך שאני עוזב. התעקשת שאשאר. באמת שלא הבנתי למה. כעבור כשבוע של שתיקה החלטתי לשוב ולדבר…
ואז, אז כבר לא היית היחידה.

סיפרת לי שהכל עניין של זמן שהכל זמני, שהשעון מתקתק. לא האמנתי לך, חשבתי שזה יעבור לך אך למרות זאת משהו צבט אותי בלב והחלטתי להישאר. דווקא שהתחלתי להכיר אותך, התחלתי לחבב אותך. הכרתי אותך יותר מאחרים, אך לא הכרתי דבר. לא הכרתי, כי לא ידעתי.

יום יום הייתי שם וכתבתי ורק בכדי שתהיה לך סיבה להאמין. להאמין שתמיד יש עוד תקווה. בהתחלה הצטערתי שנתתי לך להאמין בה פשוט כי היא לא נשארה לנצח. לקראת הסוף התחלתי להבין, אבל לא באמת הבנתי. חשבתי שהבנתי. זה היה הרגע בו אמרת שאת הולכת. אמרת שאת הולכת ושלעולם לא תחזרי.

אני זוכר שהמילים האחרונות שאמרת לי היו: שלעולם לא אפסיק לכתוב וכי הצלחתי לתת בך כח ברגעים הכי קשים לא חשבתי שאלו היו הרגעים האחרונים.

ואז אותו יום הגיע, אני כבר ידעתי – ואז כבר כולם ידעו.
"תודה שהיית שם בשבילה, שימחת אותה ברגעיה האחרונים". לא האמנתי שזה אמיתי, לא האמנתי שזה קרה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות במשך כמה ימים. אני לא יודע אם במקום שאת נמצאת תוכלי לשמוע אותי.. אבל אני כאן.

אני כאן כדי להגיד לך שהחלטתי לקיים את בקשתך האחרונה.
אני כאן כדי להגיד לך שעכשיו לעולם כבר לא אפסיק לכתוב.